תובענות ייצוגיות בישראל והתגוננות מפניהן

מאת עו"ד דן חי

מדינת ישראל היא מעצמה של תובענות ייצוגיות – החל משנת 2006, המועד בו חוקק חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן "החוק") ועד היום, הוגשו בממוצע למעלה מ-1,000 תובענות ייצוגיות כל שנה כנגד תאגידים שונים במשק הישראלי. צמיחה זו אף הביאה להקמתה של קרן למימון תביעות ייצוגיות, המסייעת בהגשת תובענות ייצוגיות שונות ומקלה על האזרחים בהליך זה.

בחינת התהליכים אשר הובילו למצב זה, מובילה אותנו לכלכלה המודרנית. המדינות והתאגידים הפכו לבירוקרטיות ענפות מאוד בעשרות השנים האחרונות ושעה שישנו קשר יומיומי ענף בין התאגידים השונים לבין הפרטים שבמדינה, ישנן גם יותר עוולות או אי הבנות שנעשות (גם אם עקב חוסר שימת לב) וכל עוולה או אי הבנה קטנה, עשויה להוביל לרווחים אדירים של תאגידי הענק, על חשבון הפסד פעוט של הפרטים בחברה.

שינוי זה בכלכלה המודרנית, כמו גם הצמיחה המתוארת לעיל בהגשת תובענות ייצוגיות והיקף התופעה, מצריך התייחסות מיוחדת של התאגידים השונים באשר לסוגיית ההתמודדות עם התובענות הייצוגיות העלולות להיות מוגשות כנגדן.

החוק, אשר חוקק לפני כעשור, מונה ארבע מטרות עיקריות. שתי המטרות הראשונות הינן במסגרת ההגנה על הפרט. המטרה הראשונה והעיקרית שבהן, ההליך הייצוגי מאפשר לצדדים המעורבים להביא את עניינם להתדיינות משפטית, עת נגרם לכל אחד מהפרטים נזק קטן מבחינה כלכלית, בנסיבות המשותפות לכלל חברי הקבוצה. המטרה השנייה, הינה מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין.

שתי מטרות נוספות של החוק הינן מטרות ציבוריות, אשר נועדו להיטיב עם כלל הציבור באשר הוא, בהיות התובענה הייצוגית כלי אכיפתי. מטרות אלו הן אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו, בין היתר באמצעות סנקציות כלכליות כבדות ומרוכזות העלולות להיות מוטלות על תאגיד במסגרת תובענה ייצוגית וכן ניהול יעיל וממצה של התביעות, אשר יקל על מערכת המשפט ועל כלל הציבור.

על אף שמטרות החוק, המצוינות לעיל, הינן ראויות, הרי שהחוק הביא לשינוי מהותי, המלווה במספר בעיות. כך, עדים אנו לאחרונה לתופעה בה מוגשות תביעות סחטניות על ידי גורמים שונים, אשר כל רצונם בהפעלת לחץ בלתי ראוי על הנתבעים, תוך סברה כי האחרונים יבקשו להימנע מפרסום שלילי ומהליך משפטי ארוך ויקר, ויעדיפו להגיע לפשרה, הגם שאינה ראויה.

על אף שהמדובר בתופעה אליה היה ער המחוקק, דומה כי לא צפה את היקפה. הסיטואציה הקיימת כיום, בה מספר התביעות בישראל הוא גבוה מכל מקום אחר בעולם וסכומי התביעות אסטרונומיים, עד כי התפתחה תעשייה שלמה של תובענות ייצוגיות, המפרנסת גורמים אשר עיקר עיסוקם בחיפוש אחר תובענות מסוג זה והגשתן, לשם עשיית רווח אישי, אינה בריאה למשק הישראלי בכלל ולמערכת המשפט בפרט.

על מנת להבין את הרקע להתפתחות תעשייה זו, יש לשאול מדוע הגשת תובענה ייצוגית כה קורצת לפרטים בחברה ומדוע נמנעים הם מבירור עניינם האישי בלבד, אשר לבטח יהא מהיר, זול ופשוט יותר. התשובה, נעוצה בסעיפים 22 ו-23 לחוק, המהווים תמריציה העיקריים של הגשת התובענה הייצוגית. סעיפים אלו מאפשרים לבית המשפט להעניק גמול לתובע המייצג ושכר טרחה לעורך הדין, ללא הגבלת סכום. היות ומדובר בתובענות ייצוגית, בהיקפים של עשרות, ואף מיליוני שקלים, הרי שהגמול ושכר הטרחה, הנגזרים מסכומי התביעה, גבוהים גם כן ועשויים להגיע למיליוני שקלים.

שלל גורמים אלו, הביאו לפתחנו תופעה זו של הגשת תובענות ייצוגיות, עמה על התאגידים השונים להתמודד. ההתמודדות צריכה להיות בשני מישורים: האחת, התמודדות משפטית נכונה עם תובענות ייצוגיות אשר מוגשות כנגד התאגיד וניהול ההליך המשפטי באופן מקצועי, מדויק ומועיל. השנייה, התנהלות עסקית נכונה, מלווה בייעוץ משפטי, כזו אשר תימנע פרצות העלולות להוביל להגשתן של תובענות קנטרניות וסחטניות.

רשימת העילות בגינן ניתן להגיש תובענה ייצוגית, המנויה בתוספת השנייה לחוק, כוללת בתוכה סוגי תביעות רבות ובין היתר תביעה נגד תאגיד בנקאי, תביעה בעילה לפי חוק ההגבלים העסקיים, תביעה בהקשר למפגע סביבתי ועוד. עם זאת, כיום, עיקר התובענות הייצוגיות המוגשות מכוח החוק, הינן תביעות צרכניות כנגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, ובכך חשופים תאגידים רבים לסוג תובענה זו, גם בעילות שאינן מופיעות בחוק, דוגמת תביעה בגין פגיעה בפרטיות. תביעות מסוג זה, מוגשות לא אחת לאחרונה ודומה כי מדובר בתופעה של ממש.

כיצד מתגוננים אם כן מפני תביעות שכאלו?

היות ובתי המשפט מודעים לסכנות הטמונות בתובענות ייצוגיות ולאפשרות ניצול לרעה של ההליך, נוהגים הם להציב "בלמים בצורת דרישות אותן על התובע למלא על מנת לזכות בכרטיס כניסה להיכלה של תובענה זו" (השופטת טובה שטרסברג כהן, ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות, פ"ד נא(2)).

לנתבע עומדים 90 ימים בהתאם לחוק להגשת כתב תשובה מטעמו. בכתב התשובה מומלץ להתמקד בשני בלמים אפשריים: הראשון, תקיפת עילת התביעה, כפי שפועלים בכל הליך משפטי אחר, בליווי אסמכתאות משפטיות בתחום הרלוונטי. הבלם השני (החשוב לא פחות ויש שיאמרו, אף יותר), הינו התמודדות עם הקריטריונים המנויים בסעיף 8 לחוק. קריטריונים אלו קובעים, יחד עם הפסיקה בתחום, כי תובענה ייצוגית תאושר אך ורק בהתקיים כל אלה:

• התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה;

• ישנה אפשרות סבירה שהתובענה תוכרע לטובת הקבוצה;

• תובענה ייצוגית הינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין;

• קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב ובדרך הולמת.

מלבד תנאים אלו, כמובן שעל התובע המייצג להוכיח קיומה של עילת תביעה אישית, כמו גם קיומו של נזק בר תביעה.

בהתאם לחוק ולפסיקה, על התובע לעבור את המשוכות דלעיל, בטרם תאושר תביעתו כתובענה ייצוגית. המדובר בקריטריונים נוקשים, שאינם פשוטים ואשר נועדו בעיקר לשמש כמנגנוני הגנה מפני ניצול לרעה של מוסד התובענה הייצוגית.

על המתגונן מתובענה ייצוגית לשכנע אפוא את בית המשפט כי התובענה העומדת לפתחו אינה עומדת בקריטריונים דלעיל ובכך ימנע את כניסתה להיכל של תובענה זו. מומלץ להימנע מהתמקדות בהוכחת היעדר עילת תביעה בלבד (כפי שנהוג להתגונן בהליכים משפטיים אחרים), שכן בהתאם לחוק, לא די בקיומה של עילת תביעה על מנת לאשר תובענה כייצוגית, אלא יש צורך בעמידת התובע והתביעה, בקריטריונים השונים. על כן מומלץ לטעון בצורה נרחבת כנגד התובענה, גם על בסיס היעדר עמידתה בקריטריונים דלעיל, המהווים כאמור תנאי סף לאישורה.

כמובן, שמלבד התגוננות נכונה כנגד תובענות ייצוגיות אשר מוגשות כנגד תאגידים שונים, כמפורט לעיל, הרי שבימים בהם נעשה שימוש בכלי זה חדשות לבקרים, מומלץ להקדים תרופה למכה, ולהתייעץ באופן שוטף עם גורמים מומחים בתחום, ובכך למנוע הגשת תובענות ייצוגיות מלכתחילה.