פרטיות, לשון הרע ומה שביניהן

מאת עו"ד דן חי

כאשר הונחה על שולחן הכנסת בשנת 1980 הצעת חוק הגנת הפרטיות, הצעה שעדיין לא כללה את פרקים ב' ו-ד' של החוק העוסקים במאגרי מידע, נראה החוק המוצע כמו תאומו של חוק איסור לשון הרע.[1] גם לאחר קבלת חוק הגנת הפרטיות [2], בכל הקשור לפרק הראשון בו העוסק בפרטיות ה'קלאסית' (להוסיף קישור למאמר השני..). הוא עדיין נחשב בעיני רבים כאחיו הצעיר של חוק איסור לשון הרע אשר חוקק 16 שנים קודם לכן. כך סעיפים לא מעטים בחוק הגנת הפרטיות, בעיקר בתחום ההגנות שנקבעו בחוק, נלקחו מחוק איסור לשון הרע (כגון סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע שאומץ במלואו או סעיף 15 שאומץ בחלקו הנכבד) וסעיפים אחרים חוקקו בנוסח כמעט זהה לזה המופיע בחוק איסור לשון הרע, בשינויים המתאימים.

לא פלא, אם כן, שיישומו של חוק הגנת הפרטיות העלה שאלות רבות הקשורות לדמיון שבינו לבין חוק איסור לשון הרע. מבין אלה בלטה השאלה, האם פרסום פוגע בפרטיות לעולם יהא פרסום של דבר אמת, ובכך פרסום שאינו אמת לא יסווג כפגיעה בפרטיות, אלא כפגיעה בשם-הטוב, למשל. הטענה התומכת בכך היא זו הגורסת, כי פרסום שאינו אמת, ממילא אינו יכול לפגוע בפרטיות, אלא יבחן בראי חוק איסור לשון הרע, ולכן רק פרסום אמת יהא כזה הפוגע בפרטיותו של אדם.

מנגד, הוצבה הטענה כי גם פרסום עובדה על אדם, שאילו הייתה נכונה הייתה פוגעת בפרטיותו, מהווה פגיעה בפרטיות גם אם אינה נכונה. זאת בשל "שבירת האנונימיות" של האדם בעצם העיסוק בנושא פרטי באופיו, במסגרת הפרסום. כפי שהגדירה פרופ. רות גביזון את היקף הפגיעה האפשרי במקרים כאלו: "שבירת האנונימיות של האדם, משיכת תשומת-לב אליו בניגוד לרצונו; הוצאתו מתוך קהל רחב שבו הוא נמצא ושבו כולנו נמצאים כל הזמן, כשאנחנו שוברים את האנונימיות שממנה הוא נהנה כחלק מהחיים של כולנו, אנחנו בעצם פוגעים בפרטיותו, גם אם לא עשינו שום-דבר מעבר לזה".[3]

משקל רב יכול להיות לפרסום עובדה, שאילו הייתה נכונה הייתה פוגעת בפרטיות, ככל שמדובר בפרסום הנוגע לאדם פרטי. אם כי גם פרסום הנוגע לאדם המוגדר כ"דמות ציבורית" יכול לפגוע, אם הפרסום מעורר דיון בנושא פרטי באופיו, גם ביחס לאותה "דמות ציבורית". פגיעה בפרטיות תהא מוחשית במיוחד במקרה כזה, אם הפעולה המתבקשת בעקבות הפרסום גוררת פגיעה בפרטיות, כגון הכחשת הפרסום תוך ציון עובדות נכונות פרטיות באופין אשר לא היו נחשפות לולא הדיון הכפוי.

תמיכה נוספת בטענה שהאמת אינה בהכרח כלי יעיל לסיווג העילה בין פגיעה בשם הטוב לפגיעה בפרטיות, נמצאה בטענה כי גם פרסום אמת יכול לפגוע בשם הטוב, ומכאן לא יזוהה תמיד באופן מידי ככזה הפוגע בפרטיות דווקא. פגיעה בשם הטוב היא ביסוד 'ביזוי והשפלה' של אדם, כפי שהדבר מוגדר בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע. מכאן הטענה כי ביזוי והשפלה יכולים להיות מנת חלקו של אדם, גם כאשר הפרסום הוא פרסום דבר אמת. כך, למשל, קבע השופט תאודור אור בדיון-נוסף קראוס ביחס לחוק איסור לשון הרע: "העמדה העקרונית העולה מהחוק היא, כי פרסום שכולו אמת עשוי לפגוע בשם הטוב, ועשוי להצדיק הטלת אחריות בגין הוצאת לשון הרע. המחוקק לא התנה את קיומה של עילה בלשון הרע בכך שהפרסום אינו אמת".[4]

השופט אור כיוון בדברים אלו לאותם מקרים בהם לא עומדת הגנת סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע לטוען לה (הגנת 'אמת דיברתי'), מקום בו נמצא כי הפרסום היה אמת, אך נקבע כי לא היה בפרסום ענין ציבורי (התנאי השני לתחולתה של ההגנה). מנגד, בחקיקת חוק הגנת הפרטיות צפה המחוקק אפשרות לפיה פרסום שאינו אמת יכול לפגוע בפרטיות. זאת כאשר סייג את הגנת סעיף 18(3) לחוק רק לפרסומים שהיו אמת, סייג שהוסף רק בדיוני ועדת חוקה, בעת הכנת החוק לקריאה שניה ושלישית.[5] רוצה לומר, שיתכנו פרסומים שאינם אמת, אך עדיין פוגעים בפרטיות.

השינוי האמור של סעיף 18(3) לחוק לווה בלא מעט התלבטויות, ובין היתר תוך התמודדות עם הטענה, כי פרסום שאינו אמת אינו כזה הפוגע בפרטיות. זו גם הייתה עמדתה של הועדה המכינה של החוק, כאשר החליטה שלא לכלול דרישה זו בסעיף.[6] כן נטען, כי הסעיף היחיד מבין סעיפי המשנה של סעיף 2 ששאלת אמיתות הפרסום יכולה לעלות לגביו, הוא סעיף 2(11); לגבי יתר סעיפי המשנה של סעיף 2, שאלת האמת אינה רלבנטית.[7]

ההתלבטות בשאלה מקבלת משנה תוקף כאשר עוסקים בהגנות שבחוק הגנת הפרטיות, ובמיוחד באלו שאומצו מסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע אשר במסגרת הדיון לתחולתן עולה השאלה האם הפרסום היה אמת – כגון בקבוצת ההגנות העוסקות בהבעת דעה בחוק איסור לשון הרע. גם ההבדל בסיווג דרישת תום-הלב במסגרת ההגנות שבחוק הגנת הפרטיות, לפיהן סווגה הדרישה לתום-לב כדרישה סובייקטיבית, להבדיל מדרישה לא אחידה הנדרשת לגבי הגנות אלו בחוק איסור לשון הרע – הוסבר בעובדה שלהבדיל מהפגיעה בשם-הטוב, הפגיעה בפרטיות תהא עם מידע שהוא אמת.

דומה שההכרעה הנכונה בשאלה תהא שאכן, על פרסום פוגע בפרטיות להיות אמת בדרך כלל, אך זאת למעט אותם מקרים בהם פרסום שאינו אמת גורר אחריו דיון הכופה גילוי פרטי אמת, אשר יש בו כדי לפגוע בפרטיות, כמו גם העלאת שאלות וסוגיות, אשר בעצם העיסוק בהן יש משום פגיעה בפרטיותו של האדם נשוא הדיון.

אם כן, המסקנה הכוללת היא כי ה"אמת" בפרסום הפוגע אינה דרך המלך לסיווג הפגיעה אם מתחום ההגנה על השם הטוב או מתחום ההגנה על הפרטיות. כשם שיתכנו פרסומים שיהיו אמת אך עדיין פוגעים בשם הטוב, כך יתכנו גם פרסומים שאינם אמת, אך ימוקמו תחת ההגנה על הפרטיות. יתרה מכך, יתכנו אף מקרים שבהם יפגעו בגין אותו פרסום שתי הזכויות, כגון כאשר הפרסום אינו אמת, אך פוגע במרקם האנונימיות ובפרטיותו של הנפגע מצד אחד, תוך ביזויו והשפלתו בניגוד לחוק איסור לשון הרע מצד אחר. שאלה מעניינת שיכולה לעלות במקרה שכזה היא האם נכון להגיש באותו מקרה תביעה עם טענות חלופיות לפגיעה בפרטיות ובשם הטוב. דומה כי התשובה לכך תהא חיובית. דעה אחרת הובעה בת"א (י-ם) 6626/98 משה כהן ואח' נ' נירה זקן ואח', תק-של 2004 (1) 7088, שם שלל בית-המשפט השלום בירושלים את האפשרות להגיש בגין אותו פרסום תביעה על פגיעה בשם הטוב ולחילופין בפרטיות. בעמ' 7095 הסביר שם השופט משה סובל (בעמ' 7095): "תקנות סדר-הדין מונעות בעדו של בעל דין מלטעון כנגד אותו בעל דין טענות עובדתיות חלופיות 'אלא אם כן הצהיר הטוען לכך כי העובדות כהוויתן אינן ידועות לו' [תקנה 72 (ב)]." דומה כי מסקנתו של השופט מתעלמת מאותו מצב שתואר, בו ניתן לטעון, כנגד אותה מערכת עובדתית ומבלי לטעון טענות עובדתיות חלופיות, כי היא פוגעת הן בפרטיות והן בשם הטוב, או לחילופין ביניהן.

עם זאת, כפי שעולה ממרבית המקרים בפועל, יהא זה נכון לקבוע כי במרבית המקרים בהם ימצא כי נפגעה הזכות לשם טוב בעקבות פרסום, גם יעלה כי בפרסום היה דבר שקר; כך גם במרבית המקרים בהם ימצא כי הפרסום פוגע בפרטיות, אז יעלה כי היה בו אמת.

  1. חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.
  2. חוק הגנת הפרטיות התשמ"א-1981.
  3. רות גביזון, הזכות לפרטיות ולכבוד, אוסף מאמרים לזכרו של חמן שלח ז"ל, האגודה לזכויות האזרח בישראל, הוצאת עידנים/ידיעות אחרונות, (1988), עמ' 61, בעמ' 68.
  4. דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ ואח' נ' יוסף קראוס ואח', פ"ד נב (3) 1, 30.
  5. פרוטוקול ישיבה מס' 254 של ועדת חוקה חוק ומשפט, הכנסת ה-9, 22.12.1980, בעמ' 10 עד 15.
  6. דו"ח הועדה להגנה בפני פגיעה בצינעת הפרט (יו”ר: השופט יצחק כהן), מדינת ישראל, תשל”ז-1976, בעמ' 28.
  7. ועדת חוקה חוק ומשפט, שם, פרוטוקול 254, בעמ' 14.