משפט וספורט – זכויות קטין כמשל

מאת עו"ד דן חי

תחום המשפט והספורט בישראל מציב אתגרים לא מעטים בפני העוסקים בו. כך עלינו לשלב בין החקיקה בארץ וחוק הספורט בראשה, לתקנון ההתאחדות או האיגוד הרלבנטי ובין תקנון ההתאחדות העולמית העוסקת באותו תחום ספורט, לפני הגיענו למסקנה משפטית בנושאים רבים הרובצים לפתחנו. פעולה משפטית משולבת ומאתגרת. אחד התחומים הבולטים בתחום, הוא העיסוק בזכויותיו של הקטין העוסק בספורט, אשר יכול לשמש דוגמה לשילוב שהעיסוק דורש בין הוראות החוק והתקנונים השונים.

לא במקרה, רווחה התופעה לפיה הורים לילדים העוסקים בפעילות ספורט מאורגנת וממוסדת, תרים אחר ההגנה על הזכויות המשפטיות של ילדיהם, כבר מיד לאחר הרגיעם לגיל 14. התופעה בולטת במיוחד בתחום משחקי הכדור, והכדורגל בראש אלו, שם מבקשים הורים לילדים בגיל כה צעיר, לחתום בשם ילדיהם על חוזה המיטיב עימם בקבוצה בה משחקים הילדים, ובמקרים רבים אחרים אף מחפשים את האופציה שתוביל את ילדיהם לעבור לשחק בקבוצה אחרת.

הגורם לתופעה הזו הוא תיקון בחוק הספורט, התשמ"ח-1988, מלפני מספר שנים, לפיו ילד עד גיל 15 יכול לעבור, כמעט בחופשיות, מקבוצה לקבוצה. בגיל מבוגר יותר, יכולת המעבר כבר מורכבת, אם בכלל. הורי הילדים למדו להכיר את ההוראה הזו בחוק ולחפש איך לממש את הפוטנציאל הגלום, מאחוריה .הורים אלו אף הפנימו כי בהתאם להוראות החוק, לאחר שילדם יעבור את גיל 15 ועד גיל 17, האופציה היחידה שתהא לו לעבור קבוצה, בקבוצות בליגת העל והליגה הלאומית, הינה הסגר של חצי שנה, שזכה לכינוי 'הסגר קטין' אשר אף בסיומה יצטרכו עוד לשלם דמי השבחה לקבוצה אותה עזבו. השחקן המצוי בהסגר ממשיך, אומנם, להיות שחקן מן המניין בקבוצתו בשנת ההסגר, אך סביר שזו תטרח ליתן לו להרגיש ולהבין, מה היא בדיוק מרגישה כלפיו וכלפי ההחלטה שלו להיכנס להסגר קטין.

לאחר שאופציית הסגר הקטין חולפת, ההזדמנות הבאה של שחקן כדורגל בליגות הבכירות, למשל, לעבור קבוצה ללא שיתוף פעולה של קבוצת האם שלו, למעט חריגים, היא בגיל 21. כאן נובעת הזכות מכוח תקנון ההתאחדות לכדורגל, אשר קובע הוראות בהקשר לכך, השונות מאלו הקבועות בתקנון הבינלאומי (תקנון פיפ"א), תולדה של דילמה רבה המלווה את התחום בארץ ובעולם.

על-פי התקנון הבינלאומי שחקן כדורגל מעל גיל 18, שאינו חתום על הסכם תקף עם קבוצתו, יכול לעבור בחופשיות לאן שירצה, כאשר הועדה למעמד השחקן בהתאחדות שלו, או לחילופין בפיפ"א במקרה של העברה בינלאומית, תקבע את גובה הפיצוי שתקבל קבוצת האם שלו, על האימון וההשבחה שלו במרוצת השנים. הפיצוי, כמה עשרות אלפי יורו בדרך-כלל, נועד לאפשר לקבוצת האם להמשיך ולטפח את הדור הבא של השחקנים.

כאן מקור הבעיה. הפיצוי שמקבלת קבוצת האם אומנם משקף את ההשקעה באותו שחקן, והרבה מעבר לכך. ברם, בשנתון אחד של שחקנים, יוצאים, במקרה הטוב, שניים-שלושה שחקנים שניתן לקבל בגינם פיצוי. סכומים אלו, טוענים המועדונים, אינם מכסים את ההשקעה העצומה באותו שנתון. לכן מתן האפשרות לעבור בכפוף לפיצוי שצד ג’ יקבע, הועדה למעמד שחקן, נראית בעיניהם אופציה גרועה. גרועה כל-כך, שמוטב להילחם בה.

מלחמה זו בארץ הביאה לתוצאה, לפיה בשונה מהתקנון הבינלאומי, בארץ השחקן חופשי לעבור קבוצה באותה הדרך, רק לאחר שמלאו לו 21 שנים, זאת במידה שהוא לא תחת הסכם תקף עם קבוצתו. בדרך-כלל זה לא קורה. קבוצות משתדלות ששחקנים לא יהיו חופשיים מהסכם בגיל זה ובכלל. ההסבר שניתן בארץ לכך הינו, שאין זה ראוי שבתקופת הצבא (גילאי 18 עד 21) יעסוק שחקן בשאלת העברתו, שבדרך-כלל נובעת, לפי גרסה זו, ממניעים כספיים ולא מקצועיים.

בהתאחדות הבינלאומית (פיפ"א) השקיעו מחשבה רבה, לפני שקבעו את התקנון שלהם. כך שחקן יכול לחתום על הסכם מקצועני, לכל היותר לחמש עונות, לאחר שמלאו לו 18 שנים. זה ההיגיון בהוראה המצויה בתקנון פיפ"א (בקשר למעבר השחקן בגיל 18) – להשוות בזמנים מועד זה יחדיו עם המועד שבו הוא יכול לעבור בחופשיות, בכפוף לפיצוי שיקבע, כאמור. בארץ בהגיעו לגיל 18 מציעים לשחקן כזה הסכם לחמש עונות, או שיתייבש בבית. ממש כך, שכן אין לו כל אופציה לעבור קבוצה, ללא שיתוף פעולה של מועדון האם שלו. הדבר מוליד הסכמים שלא תמיד נוטים לטובת השחקן ויותר מכך, גורמים לאותם הורי ילדים בני 14 להבין, שאם לא ישכילו להבטיח לעצמם בהסכם תנאים לגיל 18, התקנון הישראלי ודאי שלא יעשה כן. בין התנאים האלו, אגב, גם אחוזים נאים ממכירה עתידית של השחקן, תנאי שדי מרוקן מתוקפה את הטענה, שהתקנון בא להגן על הקבוצות שמשקיעות במחלקות הנוער. אלו, אגב, גובות דמי חבר מהורי הילדים שמשחקים במסגרתם במהלך השנים וברוב המקרים שומרות על תקציב מאוזן.

הפתרון לתופעה הזו הוא דרך הישר. מה שהבינו בעולם כנראה נכון, ואנחנו הישראלים לא תמיד צריכים להמציא את הגלגל. ראוי יהיה, שהתקנון הישראלי בכדורגל יקבע את שקובע התקנון הבינלאומי לשחקני הכדורגל. כך לא נהיה עדים לסוג של סחטנות, בעיני הקבוצות, של הורי הילדים בני ה-14. כך גם נשיג חופש ראוי לשחקנים בהגיעם לגיל 18 – לבחור לעצמם את דרכם המקצועית, ממש כמו חבריהם בעולם.

במבט אל העתיד לבוא, נציין כי בחודש מאי, 2012, הוחלט על הקמת וועדה ציבורית, בראשות השופט סטיב אדלר (אשר שימש כנשיא בית הדין הארצי לעבודה), בנושא שחרור ומעבר קטינים בין אגודות ספורט. במהלך חודש מאי, 2014, הציגה הוועדה את דו"ח הביניים מטעמה, כאשר בין המלצותיה ניתן למצוא דרישה לשינוי המצב המשפטי הקיים, כגון: ביטול "תקופת ההסגר" לקטינים בגילאי 17-18; ביטול מגבלות ההעברה של ספורטאים עד גיל 15; ביטול דמי מעבר של ספורטאים צעירים בין אגודות ספורט אלא במקרים חריגים וכן, ביטול הדרישה לתשלום דמי מעבר לספורטאי עד גיל 18 ששינה את מקום מגוריו. לפיכך, ניתן לראות כי אכן ישנה התעוררות מסוימת של המחוקק הישראלי בניסיון לשנות את המצב המשפטי המעוות הקיים כיום, אך חשוב לזכור כי מדובר בהמלצות ביניים בלבד וישנה עוד דרך ארוכה בפנינו עד לשינוי המיוחל, המבוקש והמתבקש.